"מתפקדים","בריאים","פתולוגיים", אינם תיאורים בהם אנו משתמשים בדרך כלל. השאלה האם יחסים זוגיים מתפקדים היטב או לא, תלויה בסיפורים לפיהם הם חיים ואשר מבנים את הזהויות שלהם, והאם סיפורים אלה מועדפים על ידם. אנו חושבים על יחסים כרב-סיפוריים. כלומר, כל מערכת יחסים יכולה להיות מבוטאת או נחווית דרך מגוון רחב של נרטיבים: ניתן לספר הרבה סיפורים "אמיתיים" על כל התנסות.לכן איננו מחפשים אחר בריאות או פתולוגיה או איכות התפקוד בזוגות. במקום זאת, אנו מסתכלים על סיפורים המעצבים את היחסים לאחרונה, ומנסים להקל על קיום תהליך שיתופי של עריכה מחדש אשר בו ניתן יהיה לבטא ולחוות סיפורים מתאימים יותר.
מאת: רחל פוגל
באופן דומה, איננו רואים את בני הזוג כבעלי זהות מרכזית אשר יש בה אפיונים קבועים הניתנים לניבוי. לכן איננו מחפשים אחר "בריאות" או "פתולוגיה" בתוך בני הזוג. אנו מעוניינים בהערכותיהם של אנשים ביחס למה נחשב בעיניהם בעייתי או מועדף, ואיך הבעיות שאותם הם מתארים משפיעות על חייהם ויחסיהם. זה שאנו מעוניינים בהערכותיהם של אנשים אינו אומר שהכל הולך,שהכל מתקבל. אנו שותפים מלאים בתהליך הטיפולי, ובהכרח אנו מביאים את דעותינו ואת נסיונינו (ואת הדעות הקדומות שלנו) איתנו. כך למשל, אנו מתנגדים (בין היתר) להתעללות,כפיה, ואכזריות. כאשר אחת הבעיות אלה נראית כחודרת ליחסים, אנו רואים כאחריותינו לשאול שאלות המזמינות את בני הזוג להעריך את השפעות הבעיה על חייהם, על חיי בן הזוג, ועל יחסיהם, ולחשוב על העמדה שהוא רוצה לנקוט ביחס לבעיה.
אנו מעונינים ליצור מרחב שיחתי שבו אנשים יכולים לקחת אחריות להתיחסות ולשיפור של ההשפעות, למשל, התעללות.עבורנו פרוש הדבר הוא שאנו חייבים להמנע ממתן הרצאות או כפיה של חוקים נוקשים מתוך עמדה של עליונות מוסרית.במקום זאת, אנו רוצים להזמין אנשים להביא את "הסלפים הטובים" שלהם להתייחסות לדרכים בהן התעללות מבטלת את יחסיהם, ולערוך ברור איך יוכלו למצוא דרכים לחיות באופן שמשאיר את ההתעללות מחוץ ליחסיהם.
כמטפלים נרטיבים, אחת הכוונות העיקריות שלנו היא לערער את המנהג התרבותי בחברה שלנו, של מדידת עצמנו, מדידת יחסינו ואחרים באמצעות נורמות סטנדרטיות עבורנו. סקאלות נורמטיביות דו-ממדיות (בריא-חולה,מחונן-מופרע,וכו') מזמינות את המטפלים והזוגות המטופלים לתת תיאורים צרים-דווחים חיוורים ומופחתים-של חייהם מרובי הסיפורים. סקאלות דו-ממדיות אלה אשר חדרו לתרבות המערבית, מלוות במרשמים על הדרך הנכונה או הבריאה או המוצלחת לחיות או להתנהל ביחסים. ואף אחד מאיתנו לא יכול להגשים את כל הדרישות של כל אותן נורמות; אנחנו יותר מידי שמנים או יותר מידי רזים,יותר מידי פעילים או יותר מידי פסיביים, יותר מידי אכפתיים או לא אכפתיים מספיק. יחסינו יותר מידי נוקשים או יותר מידי פתוחים, יותר מידי מתמקדים על מין או לא מיניים מספיק, יותר מידי חמים או יותר מידי קרים. גם אם אנחנו משיגים את המטרות, הרי שזה מוכתב ע"י סיפור צר – דו-ממדי.
במקום לחפש אחר פתולוגיה או תפקוד לא תקין בחיי הזוגיות, אנו מעוניינים לבחון סיפורים תרבותיים בעיתיים בדרכים שיתופיות ורב-ממדיות. אנו עסוקים בשיחות במטרה לחשוף דיסקורסים בעייתיים, ונותנים לזוגות את האפשרות לתאר ולהעריך את השפעות הדיסקורסים הללו על יחסיהם. לשם המחשה, הבה נתיחס לשיחה שהייתה לנו עם טד וקרול. קרול התלוננה שטד תמיד הולך לפניה, ובקניונים הוא תמיד מוביל לחנויות בהן הוא מעוניין לקנות, ולא באלה אותן היא מעדיפה. כאשר קרול שמה לב לדפוס זה, היא תהתה האם פרוש הדבר שהיא אדם איטי או שלטד לא איכפת ממנה או מהעדפותיה.
טד חשב שכל מה שזה אומר זה שהוא הולך מהר. כששאלנו שאלות במטרה לחקור את הסיפורים התרבותיים שעיצבו את אופן ההליכה שלהם, נראה לכולנו שהסוציאליזציה המיגדרית של טד גרמה לו ליצור את הקצב באופן בלתי מודע וללא מחשבה, וקרול התאימה את עצמה ללא מחשבה, למרות שזה גרם לה להרגיש כ"ילדה קטנה" או כ"כלבלבה". השיחה שלנו איפשרה לקרול וטד להפריד את עצמם מהבעיה, לשים לב להשפעות שהיו לה על חייהם, ולהתיחס למה שהם מעדיפים שיהיה ביחסיהם.
עבדנו עם זוגות שהיו בעלי ערכים שונים מבחינה חברתית ואלה שיחקו תפקיד ביצירת בעיות, בכך שגרמו לאחד מבני הזוג להיות לא זמין ולא קשוב למה שהכי חשוב גם לו וגם ליחסים. אצל הזוג אותו נתאר מאוחר יותר בפרק זה, הבדלים במעמד החברתי גרמו ליחסי כוח בעיתיים ועוררו פחד וספק ביחסים.בכל הזדמנות, הסיפורים על אילו דיסקורסים השפיעו בצורה שלילית על היחסים, ועל הכיוונים המועדפים בחייהם, צצו בשיחה שיתופית עם הזוג.השאיפות שלנו בכל מקרה היו שלזוג תהיה המילה האחרונה ביחס למה שהם מעדיפים, ושהבחירות תיעשנה בתוך תחום רב-ממדי, ולא מול רצף דו-ממדי.